דניאל_זמיר
דניאל זמיר /

    שלום וברוכים הבאים.

    היום יותר מתמיד אני מרגיש צורך להודות לכם על כך שרכשתם את המוזיקה הזו. זה כבר ממש לא מובן מאליו שמישהו קונה את המוזיקה שלך.

    ההופעה הראשונה שלי היתה בערך לפני 18 שנה כשהייתי בן 16. אמא שלי, היתה לה איזה הופעה משהו לא ברור היא היתה עושה מדי פעם הופעות כאלה של שירים שהיא היתה מנגנת ואנשים היו שרים איתה. היא החליטה לקחת יוזמה והציעה לי לבוא לעשות קטע סולו עם הסקסופון ואפילו שילמה לי על זה 50 שקל.

    אחרי שסיימתי את התיכון הקמתי טריו כזה עם שחר חזיזה על תופים וזאב דביר על בס. הגר בן ארי היתה מחליפה כשזאב לא יכל. היה לנו גיג קבוע כל יום שני או שלישי אני לא זוכר באיזה פאב חדש שמישהו אז פתח קראו לפאב "סרקופג'" או "סרקופז'" לא זוכר בדיוק. הפירוש של המילה הזו זה "ארון מתים" אפשר לבדוק בגוגעל.

    בכ"א, אכן סוג של ארון מתים, פרנסה גדולה לא יצא מזה אבל זו היתה בעצם הפעם הראשונה שסוג של הנהגתי להקה שמנגנת חומרים גם שלי וגם קאבערים לקטעי ג'אז מסתוריים ואפלוליים..

    זו תקופה שונה, ימים שונים, ימים אחרים מהתקופה שלנו, ובהרבה. מאז שנות השמונים והתשעים ועד היום הרבה דברים השתנו. העולם כבר לא אותו עולם בכלל..

    באותו זמן גם ניגנתי עם יונתן אבישי הפסנתרן הפרויעקט קבוצתי כזה עם עוד אנשים, פרויעקט שנקרא "חורף". היה בזה משהו מאוד תמים ושל אז, היינו עושים חזרות בדירה של יונתן וחזיזה ברחוב זבולון בת"א, אני זוכר עד היום את השבתות החורפיות ההן שאמא של יונתן היתה מכינה לנו בראווניז וחזיזה היה מכין את הקפה שחור.

    לנגן עם יונתן אבישי והחברים האלה היה בשבילי משהו מאוד לא מובן מאליו. השקעתי את כל ילדותי ונערותי בלנגן את הכלי נגינה הזה, סקסופון, והשקעתי זמן ומחשבה מיוחדים בלנסות לפתח צליל וסגנון יחודיים על הכלי הזה. אני לא אומר בכל שהצלחתי בזה אבל זה כן משהו שהתעסקתי בו המון החל מגיל 13 ועד, כנראה,היום….

    ההתחלה של זה היתה כשהבנתי שאני רוצה לחפש עוד החוצה. כלומר,לא די שניגנתי ג'אז,חיפשתי לנגן את הג'אז הכי אקסנטרי שיכולתי.. וכך התוודעתי לחתולי ג'אז כגון אריק דולפי, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין ועוד. כבר בתיכון בתלמה ילין, בשנתיים האחרונות לפחות, היה לי צליל וסגנון שאנשים זיהו ואו שאהבת את זה או שנאת את זה. נכון לאז נראה לי שהיו יותר אנשים ששנאו את זה.. אני כן זוכר את גומא שריג ממגמת תיאטרון שהיה אומר לי דברים בנוסח "אלי ואבישי (דג'יברי וכהן, מפלצות הג'אז הישראליים, למדנו יחד באותה כיתה!!) מעולים אבל אתה, אתה יש לך את העצבות הזאת בנגינה, אני חולה על זה!"

    אני זוכר את הג'אם סשנים בקפה קפולסקי (יש עוד דבר כזה? קפולסקי? זה עוד קיים?) בבית האופרה בת"א במרפסת המשקיפה על הים בימי שישי אחה"צ. מיטב סצינת הג'אז הישראלית הצעירה והמתהווה של אמצע – סוף שנות התשעים  מגיעה לשם. ארז ברנוי, עופר שניידר, ג'ק גלוטמן, יואב רובינשטיין ואיתי קריס טו נעיים א פיו… גם שם הייתי העוף המוזר וגם שם או שאהבת את זה או ששנאת את זה (וגם שם הרוב כנראה שנאו את זה).. מה שכן שם הרגשתי בפעם הראשונה מעט ביטחון במה שאני עושה והכרה שגם אם אנשים לא אוהבים את זה, זה חבל מאוד, אבל אני בסדר עם זה בתור התחלה..

    נסעתי לניו יורק בגיל 19 אחרי קריירה צבאית מזהירה אך קצרה וממצה במיוחד (הייתי רזה מדי למי שחייב לדעת) ושם בעצם נולד דניאל זמיר. ליטערלי. כשנסעתי לניו יורק אף אחד לא קרא לי דניאל זמיר. בתיכון קראו לי דני והשם הרשמי שלי היה בכלל דן. בניו יורק, באוניברסיטת "ניו סקול" בה למדתי רשמו אותי כ"דניאל זמיר" וכך זה בעצם התחיל.. אבל לא רק השם החדש שקיבלתי. לא יודע איך להסביר את זה אבל כל הנגינה שלי השתנתה בניו יורק. היא לא רק קיבלה ביטחון וכל מיני דברים כאלה אלא הצלילים עצמם, הנגינה עצמה הפכה להיות יותר מגובשת, יותר ברורה ועצמאית ויותר.. טובה.. אני חושב שבניו יורק יכולתי סוף סוף לעשות מה שאני עושה מבלי שאני צריך לתרץ את זה או להסביר את זה. בניו סקול מאוד פירגנו לי והמשכתי להשקיע הרבה עבודה בלהתאמן ובלכתוב מוזיקה.

    גרתי אז בדירת חדר שינה אחד וסלון עם הבעלים של הדירה, הודי זקן בשם רג'אט משהו. הוא גר בסלון ואי בחדר השינה הקטן (מאוד), כשבדרך למטבח המאוד לא נקי הייתי צריך לעבור דרך החדר שלו אז היו גם שעות שלא יכולתי להשתמש במטבח.. לאט לאט התארגנתי על מיקרוגל שמצאתי ברחוב ועל כירה חשמלית אחת בחדר הפיצי הזה וזו היתה הקובייה שלי.. שילמתי 575$ לחודש וזה היה מחיר מציאה בשביל לגור באמצע מנהטן, ב 253 East 31st St. ממש על הפינה של 2nd avenue סעקענד עבעניו.

    הימים הראשונים בעיר היו מסעירים ומפתיעים אבל התאהבתי בעיר מהנגיעה הראשונה. לא היתה לי עבודה וחסכתי פני לפני. ממש. אני זוכר ששמרתי את בקבוקי התשיה מפלסטיק כדי שאוכל להחזירם לסופר מרקט בשביל 5 סענט לבקבוק! אני זוכר שהייתי מחשב איזה פיצה הכי כדאי לקנות האם את זו ב 1.75$ אבל עם בצק עבה (זה נקרא Sicilian pizza) או את הרגילה בשביל 1.60$..

    אחרי כחצי שנה כזו הלכתי למשרד החתונות הגדול בחוף המזרחי של אז, Neginah, נגינה, במלעיל עם דגש על ה"גי". באתי לשם עם קרחת מלאה על הסכין (ליטערלי. זו היתה התסרוקת שלי לניו יורק – קרחת על הסכין ומשקפי שמש גם בלילה) ובלי שהכרתי את המוזיקה הזו. אחרי כמה שירים שלא הכרתי, הבוס, יהודי חביב בשם שלי לאנג, והשותף שלו, יהודי חסיד סאטמער עם שטיקים של ערס כבד בשם אהרון טייטעלבאום, נתנו לי ערימה של 8-9 קלטות (פורמט ישן במיוחד של הקלטת מוזיקה, קלטת או קסטה היתה גוף פלסטיק ובתוכו סרט ועליו הוקלטה המוזיקה.. כמה פרימיטיבי.. כמה עתיק.. וואוו איך העולם השתנה ב 16 שנה!!) ןאמרו לי "תלמד את זה". "בטח!", אמרתי, ודחפתי את זה באיזה פינה בחדר הפצפון שלי. כמה ימים אחרי כן צלצל אלי אהרון ושאל בקולו המאונפף והיהודי במיוחד "נו, למדת את כל החומר?". "ברור!", עניתי לו. "יופי", הוא אמר. יש לך עבודה ביום ראשון. תבוא עם טוקסידו, פפיון ומיקרופון. טוב, לא היה לי טוקסידו, לא מיקרופון ובטח שלא פפיון. שלא לדבר על זה שלא היכרתי אף אחד מהשירים (המאפנים אם מותר להתבטא כך). היה זה ביום חמישי והגיג היה ביום ראשון.. זה לא השאיר לי הרבה זמן.. חיללתי את השבת אבל לא בפרהסיה כשישבתי כל השישי-שבת הזה וניגנתי עם ההקלטות המאפנות של המוזיקה המאפנה. השאלתי טוקסידו ופפיון מחבר שלי ניו זילנדי מהניו סקול (גיטריסט ניו זילנדי יהודי מקסים בשם אהרון נביזי) וקניתי מיקרופון בחנות שליד הבית והייתי (לא) מוכן לגיג הזה.

    היגעתי לשכונת בורו פארק שברובע ברוקלין, סוג של זינוק לאתמול הישר אל תוך אמצע המאה ה 19 בעיירה בצפון מזרח ביילורוסיה. הלם תרבותי אמיתי. אני זוכר אותי יורד במדרגות של "Ateres Chaya" זה שם האולם בו היתה החתונה הזו. למטה איפה שהלהקה היתה חיכה לי ה"לידר" של הלהקה (ככה זה היה עובד – המשרד היה סטוגר את העבודה ומביא את הנגנים. אחד הנגנים היה ה לידר, המנהל המוזיקאלי של הערב). היה זה יוחי בריסקמן, לימים הממציא והמפיק שותף של יעקב שוואקי כוכב הזמר החרדי. לא הכרתי ממש את החומרים אז השתמשתי בפיתוח שמיעה שלמדתי בתלמה ילין אצלל אלי בנאקוט – הקשבתי לחצוצרן מנגן את החלק הראשון של השיר שבד"כ חוזר פעמיים ומיד ניגנתי אחריו את הפעם השנייה של אותו חלק. הקשבתי לו מנגן את החלק השני של השיר ובפעם השניה שמנגנים את השיר כבר איכשהו ניגנתי אותו. יוחי קלט שאני לא מכיר את החומרים אבל להפתעתי זה רק היה לזכותי שכן הוא התרשם בעיקר מהפיתוח שמיעה שלמדתי אצל אלי.. למחרת קיבלתי טלפון מהמשרד. טייטלבוים הציע לי חוזה ל 75 עבודות בשנה בתמורה לבלעדיות אצלם. לקחתי את ההציעה בשתי ידי ובזמן שחבריי הטובים עבדו באתרי בניה ובניקוי שטיחים אני הפכתי להיות כוכב החתונות החרדיות. עם הקרחת, העגילים בשתי האזניים והמשקפי שמש החרדים בברוקלין פשוט עפו על זה. תוך זמן קצר הייתי הסקסופוניסט שמקבל את הטלפון הראשון, כלומר את העבודה הראשונה שנכנסת למשרד באותו תאריך.

     

    במקביל חיפשתי אנשים להקים את הטריו הניו יורקי שלי. הפורמט שהתחלתי איתו עוד בארץ, של בס-תופים-סקסופון, הוא פורמט לא שיגרתי ולא ההרכב הג'אזי הקלאסי. הרכב כזה תמיד מתחבר עם סאונד יותר חופשי, יותר פתוח, שלא צריך להיות מוגבל ע"י ההרמוניה של הגיטרה או הפסנתר. שחר חזיזה שהיה המתופף בטריו הראשון שלי בארץ, נתן לי את הטלפון של שניר בלומנקרנץ. בסיסט ועוף מוזר בעצמו, היתה לו להקה שנקראה "למון ג'וס קורטט" (=רביעיית מיץ לימון) שניגנה מוזיקה עוד יותר מוזרה מהשם של הלהקה.. חזיזה חשב ששניר ואני זה יהיה זיווג טוב והוא אכן צדק. לקחתי אותו ואת המתופף של למון ג'וס, בחור קנדי מגושם בשם קווין זובק והקמנו את      "Not For Sale Trio" (=שלישיית לא למכירה או שלישיה לא למכירה). היתה לי אז הרבה מוטיבציה ומשום מה מאוד האמנתי בזה ומאוד רציתי לנגן ולהופיע כמה שיותר. אני זוכר את עצמי מדבר על שליחות במוזיקה עוד הרבה לפני שחזרתי בתשובה ואני זוכר שבאמת לא ידעתי למה ומאיפה זה בא.

    עוד אדם שחזיזה הכיר לי הוא ג'ון זורן. טוב, חזיזה לא הכיר אישית את זורן אבל הוא הכיר את המוזיקה שלו והשמיע לי אותו. כשבגעתי לניו יורק חיפשתי את השם שלו ומצאתי אותו די מהר. זורן היה (ובעצם עדיין) הגורו של סצינת האוונגארד של ניו יורק. המוזיקאים המוזרים והמעניינים תמיד היו סביבו וגם הוא בעצמו לא היה (ועדיין לא, בעצם) שום דבר שיגרתי.. התחלתי לבוא להופעות שלו ולנג'ס לו אחרי ההופעות מאחורי הקלעים ואפילו השגתי את הטלפון מברוס שהיתנ לו חנות תקליטים ודיסקים של מוזיקת אוונגארד

    עם הלהקה שלי עבדנו קשה מאוד, חזרות קבועות כל שבוע לפחות פעם – פעמיים כשאף אחד כמובן לא משלם ולא מממן את זה. אני הייתי לוקח את הרכבת ממנהטן לג'רזי סיטי לבית של קווין ושם היינו נפגשים קבוע, באש ובמים, בחורף ובקיץ. החומרים התחילו להתגבש שלב מסוים החלטנו להקליט "דמו" שנוכל לתת לאנשים בשביל לסגור הופעות וכו'. אח של קווין, מארק זובק, היה בסיסט מופלא בעצמו (אם כי מכור לקראק, דבר שעיכב את הקריירה) והיה לו גם ציוד הקלטה בסיסי. שכרנו אותו להקליט אותנו בעבור שקיק של עשב ירוק שהוא חיבב במיוחד.

    את העותק הצרוב הראשון שהיה לי נתתי לזורן ביום שישי בלילה (AKA  ליל שבס) בניטינג פקטורי (Knitting Factory). הניטינג פקטורי היה מועדון הפרינג' הניו יורקי המצליח והמפורסם באותה תקופה. בלילה ההוא לזורן היתה הופעה בחלל המרכזי ולי היתה שם הופעה בבאר. ניגשתי לזורן ונתתי לו את הדיסק.

    למחרת בבוקר (שבס!! שבס!!) יצאתי למרכול המקומי לקנות בעייגל עם קרים צ'יז וכוס תה עם חלב והיתה לי הודעה על המשיבון האלקטרוני (אז קראו לזה אלקטרוני, היום יקראו לזה פיסת אשפה או חתיכת היסטוריה). לחצתי PLAY ושמעתי צליל מוכר, סקסופון, משהו שהכרתי אבל לא זיהיתי בדיוק. אחרי כמה שניות זה היה קולו של זורן שאמר שהוא מקשיב למוזיקה שנתתי לו וממש אוהב את זה (אז הבנתי שזה אני שאני שומע ברקע) ושהוא רוצה שנעשה אלבום בחברת התקליטים שלו, "צדיק" ("Tzadik"). זה היה ביג דיל לכל מוזיקאי ובטח שלפשפש בן 19 כמוני. ההתרגשות היתה בשיאה, וככה נולד האלבום הראשון העונה לשם "SATLAH" (סאטלה.. בחוברת באלבום הסברתי שהמילה היא סלנג מזרח תיכוני לתחושת התעלות ושמחה מיוחדות…). זורן מאוד אהב את המילה הזו ומאוד לא אהב את שם הלהקה (זוכרים, NOT FOR SALE TRIO…) ובהשפעתו שינינו את שם הלהקה לשם האלבום הראשון שלנו, סאטלה..